“ואם הייתי אומר לך שאני לא רוצה שתהיי כאן?”
“אתה לא המעסיק שלי. אמא שלך המעסיקה שלי. ועד שהיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי כאן יותר, אני נשארת. לא כי אכפת לי ממך במיוחד, או כי אני אוהבת את התפקיד המחורבן הזה או רוצה לשנות לך את החיים כך או אחרת, אלא כי אני זקוקה לכסף. בסדר? אני ממש זקוקה לכסף”.
הבעתו של ויל טריינר לא השתנתה בהרבה כלפי חוץ, אבל חשבתי שאני מזהה תדהמה, כאילו אינו מורגל בכך שמישהו חולק על דעתו.
נו טוב, חשבתי כשהתחלתי להפנים את מעשי. הפעם באמת אכלתי אותה.
אבל ויל רק בהה בי זמן מה, וכשלא הסטתי את מבטי פלט נשיפה קצרה כעומד לומר משהו לא נעים. “בסדר”, אמר וסובב את כיסא הגלגלים, ובהמיה חרישית הוא הסתלק.

ללואיזה קלרק אין ברירה: בית הקפה שבו עבדה סגר את שעריו בהתראה קצרה, ובהיותה המפרנסת היחידה במשפחתה היא נאלצת לקבל על עצמה את העבודה האחת המוצעת לה: לטפל בגבר צעיר שנותר משותק בארבע גפיו לאחר תאונת דרכים.

רב-המכר הבינלאומי ללכת בדרכך מדגים בדיוק כיצד הפכה ג’וג’ו מויס לאחת הסופרות האהובות בעולם: בכתיבה לא מתאמצת היא בוראת עלילות שכמעט נקראות מעצמן, גיבוריה חודרים אל הלב וסיפוריה מעלים שאלות שהקוראים אינם יכולים שלא להפנותן כלפי עצמם: מהו הדבר ששווה לחיות למענו? האם ישנם חיים שלא ראוי לחיותם? וזכותו של מי להחליט על כך? ללכת בדרכך הוא ספר שיגנוב את לבכם, ישבור אותו וירכיב אותו מחדש – חזק ומלא מתמיד.