“ראיתי באינטרנט: כלבה לאימוץ. ‘פרחחית,’ אמרה האישה, ‘קופצת. נובחת, מגרגרת.’ התברר, המוניטין הפרחחי מוצדק – קופצת על כלבים ואנשים, מתהפכת באוויר מרוב התרגשות. קוראים לה סילי, טיפשונת. בגינת הכלבים בתל אביב מהומת אלוהים מאז הגיעה לשטח, ואני כמוה, משתטה, נובח, קופץ באוויר […] ומצטרפים לחגיגה אבא ואמא וסבא וסבתא והדודים, במקום לנוח על זרי הדפנה שם למעלה”.
שם במרומים נמצאים מי שכבר עלו לשם, אבל בפרקי הספר הזה – רומן בסיפורים שמשתרע על פני מאה שנה ונע בין צפת לירושלים ולתל אביב – הם מופיעים שוב מול עינינו במלוא חיותם: הדוד שברח מהחופה אל מרומי ארון הבגדים, הסבתא שפיטמה עד מוות את האיי־רובוט שלה, מנהל תחנת הרכבת האוסטרו־הונגרי שגם בחלוף מאה מסרב לשכוח את אהובתו משכבר, הדודה שהפליגה לקוטב הצפוני כדי להביא את לוחות הברית שנקברו בשלג.

בספר מפתיע שב יצחק בר־יוסף לפגוש את מי שלא פגש שנים רבות, מאביו ועד לאחרון הדודים, ובהינף געגוע מפיח בכולם רוח חיים – רוח תוזזת, עולצת, מבודחת ושובת לב.

————————————

“הלכתי שבי אחרי יכולתו הווירטואוזית של יצחק בר־יוסף לספר סיפור בעברית שבוחשת ובוללת יחדיו לשון דיבור עכשווית, חיה ובועטת, עם לשון שריח של ספרים עתיקים ושל סבתות קדושות נודף ממנה. הישג חדש נפלא של בעל מזכרת אהבה.” חיים באר