“ויש ים בנצרת?” שאלה אימא בהיסוס. “בוודאי, מדאם, איזו שאלה,” מיהר לענות פקיד הסוכנות המרַצה. לכל שאלה, תשובה; ולכל בקשה ‑ הבטחה. “נצרת עילית נמצאת במקום טוב מאוד, בדיוק באמצע, בין הים התיכון לים של טבריה. בוודאי שמעת עליה?”

אֵם מהגרת מחפשת ים מבעד לחלונות בית הלגו נטול הזיכרונות בשכונת הקסבה שבנצרת עילית; שני נערים תוניסאים משקיפים מגג ביתם שבשכונת היהודים בביזרט על חילופי הזמנים ברחבת מסדרים מאולתרת, לקול נגינת המרסייז; “מורדשה הכופר” ואשתו זווירה דיצ’י, מבנות קהילת הגראנה המיוחסת, נעתרים להסכם הנישואים בין בתם ובין עובד מִספנות מנורמנדי, משום שהצליח לתקן את שעונה שנרטב בים; חייל יהודי בימי מלחמת העולם השנייה עושה את דרכו ברכבת עם אסיר פוליטי שטורד את מנוחתו בשאלותיו הקשות; בערב מוצלח במיוחד בקזינו, מלכת היופי של העיירה הצפון‑אפריקאית נעתרת לחיזוריו הגמלוניים של הרווק האחרון שנותר, לפני שגם הם, כמו כולם, יימלטו מפני גל הלאומיות הערבית השוטף את ארצם, ששימשה בית ומחסה ליהודים במשך דורות רבים.

אלו רק חלק מהדמויות המרצדות ברומן הקומי‑טרגי שלפנינו ‑ ראשיתו בנצרת עילית של שנות ה‑70, המשכו בתוניסיה, הנתונה בחסותה של צרפת, וממנה הוא נוסק לריוויירה שבדרום צרפת ולבסוף נוחת‑נחבט בדירתה של הגיבורה‑מספרת קטי אקון, שפורמת את הקשרים הסבוכים במארג המשפחתי הגדול וטווה אותם מחדש, בדירתה המתפוררת ברחוב גאולה בתל אביב, שעל אף קרבתו לים, חלונותיו פונים לשום מקום.

נטלי מסיקה היא יוצרת, ארכיאולוגית ומתעדת מבנים היסטוריים לשימור. ספרה הראשון אדמה שחורה (דופן, 2008) זכה לביקורות מעודדות. חלון לים של נצרת הוא ספרה השני.