תיאור

הדג של ארתור גוסס.
בעקבות עצתה של אמו, הוא יוצא למסע חיפוש אחר תשובה לשאלה “מה זה שיר?” מתוך אמונה שהתשובה שימצא תרפא את הדג שלו.
לאורך המסע הוא מבין שגם המבוגרים מתקשים לתת תשובה לשאלה הזאת. השאלה הקונקרטית והדחופה שלו מקבלת מענה מופשט, לירי ופואטי שלא תמיד מובן לו אבל חודר לנפשו והופך בסוף המסע לשיר שהוא כל כולו שלו. ארתור, ביחד עם הקורא/ת שמצטרפ/ת למסע שלו,  מבין שלפעמים אין תשובה פשוטה אחת ושמילים לא תמיד מצליחות לתאר דבר יחיד ומיוחד כמו שיר, או כמו הקשר שנרקם בין ילד לדג הזהב שלו.

“אִמָּא, אִמָּא, הַדָּג שֶׁלִּי עוֹמֵד לָמוּת!

בּוֹאִי מַהֵר, לֵאוֹן הַקָּטָן שֶׁלִּי,

הוּא עוֹמֵד לָמוּת מִשִּׁעֲמוּם.”

אִמָּא הִסְתַּכְּלָה עַל אַרְתוּר.

הִיא עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ,

וְשׁוּב פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ…

וְאָז חִיְּכָה וְאָמְרָה:

“אִם כָּךְ, תֵּן לוֹ מַהֵר שִׁיר!”

“שִׁיר? שִׁיר? אֲבָל מָה זֶה

שִׁיר?”

“אַרְתוּר, שִׁיר זֶה כְּשֶׁאוֹהֲבִים:

אָז מַרְגִּישִׁים אֶת הַשָּׁמַיִם בַּפֶּה.”

אֲנִי מַכִּירָה רַק שִׁיר אֶחָד: הוּא חַם כְּמוֹ לֶחֶם,

וְאַחֲרֵי שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ

מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּגּוּף חֲמִימוּת עֲדִינָה.”

“שִׁיר זֶה כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים

אֶת לֵב הָאֲבָנִים פּוֹעֵם.”

“שִׁיר זֶה כְּשֶׁהַמִּלִּים

פּוֹרְשׂוֹת כָּנָף

וְהַמַּנְגִּינָה פּוֹרַחַת מֵהַכְּלוּב.”