כשהבחנו בשלט ” מזנון גוש קטיף” פסק הגשם. מחשבה קפצה לי לראש – מה, גם הגשם מפחד לרדת בגוש קטיף?

“אני לא מבין,” אמרתי לאבא כשהתקרבנו למחסום, “למה אנחנו לא נוסעים למקומות רגילים, כמו המשפחה של דניאל? למה אנחנו לא נוסעים לכינרת או לאילת?” אבא צחק והתחיל לענות לי, אבל האוזניים שלי נסתמו מפחד כי מאחורי קוביית הבטון הגדולה שעליה היה כתוב ” אני אוהב אותך תרצה” ראיתי את השער של אחותי מתנפנף ברוח. היה לי ברור שהיא שם עם החייל שלה. כשאבא עצר במחסום ושאל עם מישהו רוצה טרמפ לכיוון ירושלים ראיתי לשנייה את הפנים שלה מציצות מעל קובייה גדולה ומיד נעלמות.

שנת 2005 הייתה שנה סוערת לכולם, בייחוד לנריה.

עריכת לשון: רונית רוזנטל