” בבקשה, צייר לי כבשה!”
“מה?!
“צייר לי כבשה…”

קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש… זה היה הנסיך הקטן.” 

אני מבקש מהילדים סליחה על שהקדשתי את הספר הזה למבוגר. יש לי נימוק חשוב: המבוגר הזה הוא החבר הכי טוב שיש לי בעולם. ויש לי עוד נימוק: המבוגר הזה יכול להבין הכול. אפילו ספרים לילדים. ויש לי גם נימוק שלישי: המבוגר הזה יושב בצרפת הכבושה והוא רעב ללחם וקר לו. הוא זקוק מאוד שינחמו אותו. ואם אין כל הנמוקים האלה מספיקים, אני מוכן להקדיש את הספר לילד שהמבוגר הזה היה פעם. כל המבוגרים היו פעם ילדים (אבל רק מעטים מהם זוכרים זאת). אני מתקן אפוא את ההקדשה שלי: