ארבעה מחזות היסוד ביצירתו של צ’כוב. צירוף מופלא של ליריזם והומור, שירת הברבור של דורות, שעולמם נתרוקן ממשמעותו. מכא ן- צבעי השלכת והשקיעה;  ודאות הקץ ואשליית התקווה, התפרקות כל החוליות שקשרו בין עבר להווה, בין אדם לחברו: דמויות של אין־חפץ , של אנשים מיותרים, ששעמומם הוא המתח היחיד של חייהם נטולי־העלילות. דוגמת־מופת של מחזאות פיוטית, שהטראגיקה האנושית ניתנת בה לא בחיטוט פסיכולוגיסטי, אלא במשיחת מכחול אצילי של אימפרסיוניזם והלך־נפש.

יצירה בפני עצמה הוא התרגום, המשמר את סגולותיה האמנותיות של יצירת-המופת הרוסית בעברית חיה, מדויקת וגמישה.