פאול צלאן (1970-1920), מחשובי המשוררים במאה העשרים, אכן מוכר לנו לפי שירתו: הקינות ושירת הטבועים, “פוגת המוות”, שירי האבנים, השקד והפרח. ואולם צלאן שלח ידו גם בכתיבת פרוזה, אפוריזמים, הרהורים, סקיצות דרמטיות ורשימות על שאלת השירה. מקצת הרשימות, כגון הפרוזה “שיחה בהרים” או “אור נגד” על הציור, ראו אור בחייו. רובן, כגון הערותיו על ה”אפלה” ועל ה”התייהדות” בשירה, נותרו בעיזבונו. קובץ זה מביא מבחר גדול מן הפרוזה של צלאן, מן ה”אבנים” שהותיר אחריו לעדות.

“אלה הם מיקרוליתים, שברירי אבנים, נראים-בקושי, נתזים זעירים בטוף הדחוס של קיומך – וכעת אתה מנסה, כמעט בלי מילים ואולי כבר נידונת לשתיקה לנצח-נצחים, לקרוא אותם אליך, לקבצם לכדי גבישי בדולח? דומה שאתה מחכה לתגבורות – מנין יבואו, תגיד?”